מחירו האנושי של הפאתוס.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מאז סוף המאה ה-19 העדיפה התרכזות באזורים שבהם לא נמצאו ישובים ערבים, תוך יצירת ריכוזים של ישובים יהודיים שכנים זה לזה. ב-1936 הובילו ה"מאורעות" והשינוי במדיניות הבריטית לגבי עליה והתיישבות יהודית, למאמץ התיישבותי מהיר בכל חלקי הארץ, במטרה להשתלט על אזורים רבים ככל האפשר ולקבוע באמצעות ההתישבות את מפת המדינה היהודית לעתיד לבוא. לאחר קום המדינה נעשה מאמץ לפזר את האוכלוסיה במטרה להבטיח ככל האפשר כי גבולות שביתת הנשק לא ייפרצו על ידי מדינות ערב, וכי הישובים הערבים שננטשו על ידי יושביהם במלחמת השחרור אם כתוצאה מגירוש התושבים או מבריחתם, יאויישו מהר ככל האפשר בישראלים, ויהפכו את חזרת הפליטים לבלתי אפשרית. מאז ועד היום ממשיך פיזור האוכלוסיה להיות עקרון שממשלות ישראל נשבעות בשמו.

פיזור האוכלוסיה היה מדיניות שלא מומשה, משום שהאוכלוסיה הותיקה של ישראל לא מיהרה להתפזר. הפיזור נעשה באמצעות העולים החדשים מאירופה וממדינות ערב. הללו לא נשאלו, ונשלחו, בדרך כלל בניגוד לרצונם, למעברות בצפון ובדרום שהפכו לעיירות פיתוח. רבים מעולי אירופה מצאו את דרכם למרכז, ורוב ערי הפיתוח אוכלסו בידי אוכלוסיה חלשה יותר, עניה יותר, משכילה פחות ומוגבלת יותר בגמישות התנועה שלה.

שלא מתוך רצון רע הפכה מדיניות פיזור האוכלוסיה לאסון החברתי הקשה ביותר של ישראל. היתה זו גזירה קשה על תושבי הפריפריה שהורחקו ממוקדי המודרניזציה, ונידונו לחינוך ברמה בלתי מספקת ולתעסוקה ברמת הכנסה נמוכה. הפער בין המרכז לפריפריה הוא גם פער בין אשכנזים לבני עדות מזרח, בין דתיים לחילוניים, ובין עשירים ועניים. בניגוד לציפיה שלאחר "דור המדבר", יגדל בארץ דור ישראלי גאה ומאושר במסגרת "כור ההיתוך" המפורסם, הונצחו הפערים והועברו מדור לדור.

השינוי במצב לא יחול בעזרת עוד מפעל טקסטיל או מזון שיישלח לדרום או לצפון באמצעות תמריצים מלאכותיים וזמניים. המפעלים שמוקמים בעיירות הפיתוח הופכים מקור עבודה יחיד עבור התושבים שבהיעדר תשתיות ופיתוח אינם יכולים לעבוד במקומות אחרים מחוץ ליישובם, וכאשר מסתיים התמריץ הממשלתי – נסגרים המפעלים והעובדים נותרים ללא עבודה. הפתרון מצוי בקירוב הפריפריה אל המרכז באמצעות כבישים נוחים ורכבות זמינות ומהירות. יש צורך לחזק את ירושלים, חיפה ובאר שבע כמרכזים מטרופוליטניים ולקשור אליהם את ישובי הסביבה באמצעות תחבורה ברמה גבוהה. יש לפתח את אזור גדרה-חדרה כמרכז עירוני גדול, מעין מנהטן של ישראל, שיהיו בו תשתית איתנה וריאות ירוקות.

ערי הפיתוח והישובים הכפריים צריכים להפוך (וכמה מהם כבר עשו זאת) לישובים שבהם קיימת איכות חיים גבוהה, שבהם ההשקעה בחינוך גדולה מאשר במרכז, כאשר רוב התושבים עובדים מחוץ לישובם וחוזרים אליו רק בתום יום עבודתם כדי ליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר מזו המצפה להם בעיר הגדולה.