בכל זאת מורשת.

יצחק רבין לא הותיר אחריו את "כל כתביו". הוא לא היה הוגה דעות ולא יצר שיטה חדשה בתחום החברתי או המדיני. הוא היה מנהיג פרגמטי, קצר רוח, שנכשל בתקופת הכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה (1974 - 1977) והצליח בתקופת כהונתו השנייה (1992 - 1995) שבה היה נחרץ הן בתחום המדיני והן בתחום החברתי.

מורשתו של רבין נכתבה על ידו במעשים בלבד. הוא נתן את ידו להסכם עם אש"ף במטרה להגיע להסכם קבע עם ההנהגה הפלסטינית, ואני מאמין כי אלמלא נרצח היה זוכה לחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים ועם הסורים. הוא שינה את סדרי העדיפויות בחברה הישראלית מהשקעה בהתנחלויות בשטחים, להשקעה בחינוך ובתשתיות וגרם לכך שהפערים בחברה הצטמצמו באופן משמעותי בתום תקופת כהונתו. הוא הביא להשקעות במגזר הערבי והסכים לביטול האפליה בין יהודים וערבים בקיצבאות ילדים. רבין יצא בביקורת גלויה על אייפ"ק וקרא למנהיגיה שלא לנסות ולייצג את ישראל טוב מישראל עצמה.

הגדוּלה של רבין היתה בכך שהוא היה מוכן להוביל דרך, לבחור בשינוי במקום בהמשך המצב הקיים גם אם ההצלחה לא היתה מובטחת, לעמוד איתן ונחוש אל מול הביקורת הקשה עליו – נחישות שהצליחה להשפיע על דעת הקהל ולסחוף רבים אחריו, ושעליה גם שילם בחייו.

רבים אוהבים לדבר בשם רבין ומורשתו, ורבים הלוקחים על עצמם את תואר "ממשיכי דרכו", אך במקרים רבים אלה מטשטשים ומרדדים את המסרים החדים של מורשת רבין. 

אפשר, בקלות, לזלזל ב"מורשת רבין" ולקבוע שאין תופעה כזו, משום שרבין עצמו חשש ממושגים כמו "חזון" ו"טווח רחוק". הוא היה איש ההווה המובהק. אבל ככל שחולף זמן מאז שנרצח, ועל רקע כשלון יורשיו, מתחוורת יותר ויותר תרומתו האמיתית בתחומי החיים השונים. רבין טעה לא מעט, וחלק מהערותיו היה תמוה (זלזולו באיגוד המקצועי, בבג"צ, ב"בצלם" ועוד) אבל היתה לו מורשת חשובה ברוב תחומי החיים, שתהווה מופת לכל מי שינהיג את מחנה השלום והצדק החברתי.