ביולי 2000, במהלכה של פסגת קמפ-דיויד, קיימתי סיור של חברי כנסת ואישי ציבור בשכונות המזרחיות של ירושלים, במטרה להמחיש את העובדה שירושלים בפועל היא עיר מחולקת. האמת היא שגם אני לא ידעתי עד אז כמה גדול האבסורד שבאמירת ההבל הנפוצה: "ירושלים מאוחדת לנצח בריבונותנו". ראשית, שום חברת הסעות ישראלית לא היתה מוכנה להוביל אותנו ברחובות העיר המזרחית. בסופו של דבר נסעה החבורה באוטובוס של חברה מזרח ירושלמית. הנוסעים, שהיו בחלקם ירושלמים ותיקים, הודו בכך שלא היו מעולם ברוב המקומות שהגענו אליהם. בצפון העיר הגענו אל המחסום הבטחוני 4(!) ק"מ לפני הגבול המוניציפאלי של העיר. אל מחנה הפליטים קלנדיה שבריבונות ישראלית פורמלית לא התירו לנו אנשי המשטרה ואנשי הבטחון להיכנס.

ב-27 ביוני 1967, ימים מעטים לאחר תום מלחמת ששת הימים, סיפחה ממשלת הליכוד הלאומי, בראשות לוי אשכול, את ירושלים הירדנית וסביבתה, לישראל. היה זה השטח היחיד שסיפחה ישראל עד לסיפוח רמת הגולן ב-1981. ירושלים הירדנית השתרעה, בעת כיבושה על 6.5 קמ"ר, ואילו ישראל סיפחה עוד 64.4 קמ"ר אשר כללו עשרות כפרים שלא השתייכו לירושלים הירדנית.

"ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח" לא אוחדה מעולם. בחלק הכבוש נבנו שכונות עבריות, המהוות חלק מירושלים הישראלית, ואילו בשאר החלק המסופח מתקיימת עיר ערבית טיפוסית, לצידה כפרים אחדים ושני מחנות פליטים. כל מי שמסייר בחלקי העיר השונים יודע היטב אם הוא נמצא בצד היהודי או הערבי.

השליטה הישראלית במזרח ירושלים, ובייחוד בשכונות מסויימות בה, קיימת על מפת ישראל בלבד. שום ראש עיר, לא טדי קולק, ולא אהוד אולמרט, לא הצליחו לאחד את העיר הגדולה הזאת, הגדולה בערי ישראל ולהעניק שירותים ראויים לכל תושביה. העיר, שהיתה עד 1967 ממוקדת באוניברסיטה העברית ובמוסדות הממשלה והכנסת, הפכה לעיר השניה בענייה בישראל. ציון – היא ירושלים – הינה העיר הגדולה בישראל, אך רוב תושביה אינו ציוני: יש בה כ-220 אלף פלסטינים, כ-130 אלף חרדים, רמה נמוכה של שירותים מוניציפליים והדבר גורם לרבים מבני המעמד הבינוני החילוני לעזוב את העיר.

מאז כיבוש מזרח ירושלים נוהגים מנהיגי ישראל להבטיח כי קיים קונסנזוס בישראל, בין שמאל לימין, יונים ונצים, כי ירושלים המאוחדת, בירת ישראל, תישאר בריבונותנו לנצח. ב-1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, שבסעיפו הראשון נאמר: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל", והוא הבריח ממערב ירושלים את השגרירויות המעטות שהיו בה, להוציא שתיים. כך פגע הנסיון לקבע את אחדות ירושלים גם בנכונות חלק ממדינות העולם להכיר בירושלים המערבית כבירתנו.

סיפור ירושלים המאוחדת הוא מעשה מובהק של "תפשת מרובה לא תפשת". שום מדינה בעולם אינה מכירה בכך שמזרח ירושלים או סנטימטר מרובע בתוכה שייך לריבונות הישראלית. העיר לא אוחדה, ויש מקומות שאליהם לא מגיע אף תושב יהודי, שום שירות אשפה מוניציפאלי, שום שוטר ישראלי, ולא נגבית ארנונה. גם כאשר הלכה תמונה זו והתבררה למקבלי ההחלטות בשנות ה-80 וה-90, הם המשיכו לזכות בתשואות סוערות כל אימת שהופיעו בפני פעילי המגבית היהודית המאוחדת או בפני מפעל ה"בונדס" וחזרו על המנטרה. האמירה הזו הפכה להיות מכנה משותף יהודי עולמי ושקרי, למרות שכל מי שרצה בהסכם שלום עם הפלסטינים ידע היטב כי לא יוכל להיות הסכם שכזה מבלי שמזרח ירושלים יהיה בירת המדינה הפלסטינית.

ב-1996 היתה הסיסמא "פרס יחלק את ירושלים" חלק ממערכת הבחירות המנצחת של נתניהו. האשמה סתמית זו, לא יכולה היתה להיות מופרכת כשם שלא ניתן היה להוכיחה, אך היא חילחלה לתודעת הבוחרים. האופציה לתפוס את השור בקרניו ולומר: "כן, ירושלים מחולקת בין כה וכה, ורק חלוקה תבטיח עיר בירה עברית לנצח!" – כלל לא הוצגה כאפשרות. פרס ומפלגת העבודה הסתפקו בקביעה שאין רגליים לאשמת השווא הזו, ומטבע הדברים היו שהשתכנעו בכך, והיו שלא השתכנעו.

רק בפסגת קמפ-דיויד הביע ברק את נכונותו לחלוקת ירושלים, והשמיים לא נפלו. בתכנית קלינטון הפכה החלוקה על פי העקרון – כל מה שיהודי יהיה חלק מישראל, כל מה שערבי יהיה חלק מפלסטין – לרשמית. ברק וערפאת קיבלו את העקרון וממשלת ישראל אישרה אותו.

חלוקת ירושלים תציל את ירושלים הישראלית. במסגרתה תוכר, לראשונה מאז 1948, ירושלים כבירת ישראל הריבונית, והיא תופיע ככזו בספרי הלימוד ובמפות העולם. כל השגרירויות יועברו לירושלים, והיא תהא העיר הגדולה ביותר בתולדותיה כירושלים היהודית. היא תכלול את השכונות הישראליות שנבנו בה מאז 1967, את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי. יהיה בה רוב ציוני, ישראל לא תהיה אחראית למאות אלפי פלסטינים תחת שלטונה, ותוכל למקד את השקעותיה בפיתוח אינטנסיבי יותר של החלקים שיוותרו בשליטתה בירושלים. חלוקת ירושלים אינה ויתור ישראלי אלא ניתוח חיוני להצלת הבירה.