אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו כנגד מובילי הסכם אוסלו.

הכוונה, כמובן, לשוטרי הרשות הפלסטינית אשר חלקם לקח חלק באינתיפאדה. לכאורה, זוהי טענה הגיונית – מדוע לתת בידי הפלסטינים, שאך אתמול נלחמו בנו, כלי נשק שאותם יוכלו להפנות כנגדנו? יתרה מזאת, ערב החתימה על ההסכם פורסמו קריאות מקרב מחנה הימין, תחת הכותרת "אל תתנו להם רובים!" והנה, הסתבר לכאורה עד כמה צדק הימין כאשר התריע על כך מראש.

האמת רחוקה מאוד מפשטנותה של הטענה. הצד הטכני הוא הפשוט ביותר והחשוב פחות: ישראל לא העניקה נשק לפלסטינים. היא אפשרה לגורמים בעולם לעשות זאת, כחלק מן ההסכם הישראלי-פלסטיני. צד נוסף ומשמעותי יותר הוא הנושא הכמותי: מתוך מאות אלפי כלי הנשק שנמצאים בידי גורמים פלסטיניים רק עשרות אלפים בודדות הן של המשטרה הפלסטינית, וכמות הנפגעים הישראליים מכלי נשק אלה היא קטנה מאוד מאוד ביחס לכמות הנפגעים בטרור. יש גם היבט הקשור בהתחייבות בין-לאומית של ישראל: בהסכמי קמפ-דיויד שנחתמו בין מנחם בגין ואנוואר סאדאת, התחייבה ישראל כי במהלך חמש שנות הסדר הביניים תתקיים במסגרת האוטונומיה הפלסטינית משטרה חזקה. ההסכמים שנחתמו בהמשך להצהרת העקרונות של אוסלו השתמשו באותה לשון ממש, ומילאו את ההתחייבות שהתחייב בגין.

המחשבה שעמדה מאחרי הצורך במשטרה פלסטינית חזקה היתה הצורך להבטיח חוק וסדר בשטחים שמהם יצא צה"ל וכן ההערכה שיהיה צורך בכוח בטחוני שכזה כדי להבטיח את קיום הרשות הפלסטינית אל מול גורמי אופוזיציה אלימים, בעיקר מקרב הקנאים האיסלאמיים.

ציפיה זו מומשה בחלקה. המשטרה הפלסטינית קובצה ממקומות שונים בעולם הערבי, ונזקקה לחדשים ארוכים על מנת להתארגן באופן סביר, אך משהתארגנה, הצליחה לקיים נוכחות משמעותית בישובים הפלסטינים, ואף עמדה בהצלחה בכמה מבחנים אל מול התפרצויות אלימות של אופוזיציה כנגד הרשות.

כוחות הבטחון הפלסטינים אמנם לא יצאו למלחמה נחרצת בגורמי החמאס והג'יהאד האיסלאמי להוציא את המאבק הגדול באביב 1996 בעקבות פיגועי הטרור הקשים, אבל הם קיימו קשר מתמשך עם מערכת הבטחון הישראלית והצליחו לסכל לא מעט פיגועים כנגד ישראל וישראלים. הפטרולים המשותפים לצה"ל ולמשטרה הפלסטינית היו מוצלחים ברובם; בכמה מהם נוצרו קשרים הדוקים בין שני הצדדים, והיתה תחושה אמיתית של פתיחת פרק חדש.

מצד שני לא בנתה הרשות מערכת בטחון אחת; הוקמו כתריסר רשויות שונות, אשר לכל אחת מהן אינטרסים ארגוניים, פוליטיים ואישיים שונים, והדבר פגע ביעילות וכן ביכולת לסכל אלימות כנגד ישראל.

הבעיה האמיתית בשטחים שמהם יצא צה"ל היתה שהללו הפכו עוד בשנות שלטוננו למחסן נשק ענק. מי שחפץ בנשק לא נתקל בשום קושי להשיגו. כנופיות פושעים, קבוצות דתיות קיצוניות, וכן גורמי פת"ח או תנועות אחרות באש"פ ואנשים פרטיים רבים, היו חמושים. כך שהדיבורים על כך שהרשות הפלסטינית החדשה תהיה בעלת המונופול על השימוש בכוח היו בלתי מעשיים. גם המחוייבות הפלסטינית לאסוף נשק בלתי חוקי ולהחרימו (מחוייבות שחזרה על עצמה בכמה הסכמים עוקבים) לא התממשה בשל חולשת הרשות אל מול בעלי הנשק השונים. בכמה מקרים שבהם התרחש עימות כזה (כמו זה שהתקיים בין המשטרה הפלסטינית לתנזים בשכם ב-1998) היתה ידה של המשטרה על התחתונה.

העובדה שבמהלך האינתיפאדה השתתפו שוטרים פלסטינים היא חמורה מאוד. למעשה, רוב הקורבנות הישראלים נהרגו בפעולות טרור של ארגונים פלסטינים שונים ורק מיעוטם הקטן נפגע מרוביהם של שוטרים פלסטיניים, אך אין להמעיט בחומרת הפרתו של ההסכם הישראלי-פלסטיני. בקריסה הכללית של ההסכם ובהיווצרות המחודשת של העוינות הקשה, שוב אי אפשר היה לראות בשוטרים הפלסטינים את מי שמוכנים להגן על ישראלים המבקרים בישובים הפלסטינים כפי שעשו עד סתיו 2000.

אפשר, כמובן, להתנגד לכל הסכם עם הפלסטינים ולשלם את המחיר הדמוגרפי והאחר הכרוך בכך, אך כל מי שיעשה הסכם עם הפלסטינים "ייתן להם רובים", כדי להבטיח שההסכם יקויים. יותר מכך: לו יצוייר שבעתיד ייחתם הסכם, והפלסטינים יציבו לו רק תנאי אחד, שלפיו תהא המשטרה הפלסטינית בלתי חמושה - לא תוכל ישראל לחתום על ההסכם. משמעות הדבר תהא מסירת השלטון לאופוזיציה האיסלאמית והאחרת, והסרת האחריות לשמירת החוק והסדר מעל הממשלה הפלסטינית.

אין זה מקרה שהתביעה העיקרית והמוצדקת מאת הרשות הפלסטינית היא הקמת מסגרת בטחונית אחת שתהווה כתובת פנימית וחיצונית. כדי לקיים אותה מעודדות ארה"ב וישראל את אימון הצעירים הפלסטינים בנשק בעזרת מומחים צבאיים ממדיניות ערב. מסתבר שכאשר שבים אל רגע האמת אין שום חלופה לכך שמעבר לגדר יהיו אנשים מוסמכים עם רובים...