בכל זאת פרטנר.

הארגון לשחרור פלסטין הוקם כקואליציה של תנועות פלסטיניות לאומיות ב-1964 בעקבות הצעת החלטה מצרית שהתקבלה בפסגה הערבית הראשונה באלכסנדריה. לצידו הוקם צבא השחרור הפלסטיני אשר הורכב מפלסטינים בצבאות ערב השונים. בראשית 1969 הפך הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין) לגורם השולט בארגון, ומנהיגו, יאסר ערפאת, הפך ליו"ר אש"ף.

האמנה הפלסטינית ייצגה את עמדתו הבלתי מתפשרת של אש"ף: לגיטימציה למאבק צבאי כנגד ישראל, ותביעה מן היהודים לשוב לפזורה, לקראת הקמה של מדינה חילונית דמוקרטית בכל ארץ ישראל ההסטורית. האמנה הציגה את התנועה הציונית כפשיסטית-נאצית באמצעיה, ושללה את קיומו של העם היהודי כיחידה לאומית.

ב-1974 הכריז אש"ף על תורת השלבים אשר לפיה תוקם מדינה פלסטינית בכל שטח שיילקח מידי ישראל, על מנת לכבוש, מאוחר יותר, גם את יתרת ארץ ישראל. באותה שנה הוכר אש"ף על ידי הפסגה הערבית ברבאט כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.

במשך שנים היה אש"ף ארגון התומך בטרור, הארגונים החברים בו היו אחראים להתקפות טרור קשות ולהרג ישראלים רבים. בישראל ראו בו ארגון טרור ואיום קשה, מנחם בגין אף ניסה בשעתו לקרוא לאש"ף אמ"ף (ארגון מרצחים פלסטינים). לרבים קשה לזכור שלפני זמן לא ארוך, עד ראשית שנות ה-90, אש"ף וערפאת היו משוקצים עוד יותר מאשר היום. ב-1986 חוקקה הכנסת תיקון לפקודה הישראלית למניעת טרור, אשר אסר על מגעים עם אנשי אש"ף. התיקון היה בתוקף עד ינואר 1993. משמעות התיקון היתה איסור על כל קשר בין ישראלים לפלסטינים החברים באש"ף גם אם לא היה בכך כדי לפגוע בבטחון המדינה.

במשך שנים רבות סרב אש"ף לקיים קשר עם ישראל, ורק בדצמבר 1988, ב"מסמך שטוקהולם"  הכיר במדינת ישראל וקרא להסדר במסגרת ועידה בינלאומית על בסיס החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338. בעקבות זאת החלו שיחות בין הארגון לממשל האמריקאי, וב-1993 החלו שיחות אוסלו בין ישראל ואש"ף. הבשלת התהליכים בצד הישראלי והפלסטיני איפשרה, בסופו של דבר, את ההכרה ההדדית מ-1993. עם קבלת הסכם אוסלו על ידי הנהגת אש"ף נוצר בה קרע, וכמה מן הארגונים הקיצוניים פרשו מן הארגון.  

מחד גיסא, נעשה הדבר לאחר שהעולם הערבי והאו"מ הכירו בבלעדיות אש"ף כנציג העם הפלסטיני ולאחר שכ-130 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית שהוכרזה חד-צדדית ע"י אש"ף ב-1988. מאידך גיסא נעשה הדבר כאשר אש"ף, שתמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, איבד הרבה ממניותיו ומכספיו, ונחלש מאוד ברחוב הפלסטיני מול החמאס שהוקם בראשית 1988 ואשר התחזק והלך.

מי שמבין כי קביעת גבול בארץ ישראל המערבית והקמת מדינה פלסטינית חיוניות להגשמת הציונות, חייב לאתר את הכתובת הסמכותית ביותר בצד הפלסטיני להשגת הסכם. ההכרה ההדדית בין ישראל ואש"ף חיזקה את הגורמים הפרגמטיים בשני הצדדים, וזו גם התקווה היחידה לעתיד. כל עוד תעמוד מולנו תנועה לאומית חילונית ופרגמטית, היודעת שלא תוכל להגשים את מטרותיה הלאומיות ללא הסכם עם ישראל, יש לתקוות השלום על מה שתתבסס. אם המנצח הגדול בצד הפלסטיני יהיה גורם דתי פנאטי, ירד המסך על הנסיון להגיע להסדר, ונחלי דם ישטפו חלילה, את שני העמים. הנסיון למצוא גורם שלישי, נוסח מוצטפא דודין, ראש "אגודות הכפרים" בחסותו של אריאל שרון בראשית שנות ה-80, נכשל כשלון מוחלט. הרחוב הפלסטיני לא ראה באיש מאנשי אגודות הכפרים נציג אפשרי או לגיטימי.

תנועת החמאס היא אוייבתו הגדולה ביותר של אש"ף או של הרשות הפלסטינית במאבק על הנהגת הרחוב הפלסטיני. העימות ביניהם מחריף בכל אבן דרך מדינית ונחלש כאשר נדמה שהסיכוי המדיני מתרחק וכי אל מול ישראל, על שני הארגונים הללו לשלב ידיים ולהבטיח אחדות לאומית.

הוגי הדעות הדגולים של "כל-הערבים-אותו-דבר" מתעוררים תמיד לנוכח כל סימן של שיתוף פעולה בין שתי התנועות, וקיימת לכך תמונת ראי בצד הפלסטיני. במקום לעודד אחדות לאומית מזוייפת בשני העמים, על מחנות השלום לעודד קואליציה של שפיות בין העמים. עידוד הפרגמטיות באש"ף היא, בעיני, מטרה לאומית ישראלית משום שרק עם ארגון לאומי חילוני ופרגמטי נוכל לעשות שלום ולקיימו.