בממשלת אחדות זה לא היה קורה.

ועידת מדריד התכנסה ב-30 באוקטובר 1991, כאשר יצחק שמיר היה ראש ממשלה, וכאשר בממשלתו השתתפו כל מפלגות הימין בישראל. הועידה התכנסה בעקבות מלחמת המפרץ והמחוייבות האמריקאית בפני חברות הקואליציה שלה, לסייע ביישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. קיום ועידה בין-לאומית היה תביעה ערבית, קיום משא ומתן ישיר היה תביעה ישראלית, והמוצא שהוצע היה הזמנה לועידה שבעקבותיה ייפתחו שיחות ישירות ושיחות רב-צדדיות. הועידה היתה חשובה ומוצלחת, נישאו בה נאומים, אך לא נתקבלה בה שום החלטה, ולאחריה נפתחו בוושינגטון שיחות ישירות בין הצדדים שהובילו להסכם אוסלו ולהסכם השלום בין ישראל וירדן (גם אם שני הסכמים אלה לא הושגו סביב שולחן המו"מ בוושיגטון).

כמו הסכמי קמפ-דיויד שנחתמו בידי מנחם בגין, כך הסתבר גם הפעם כי כאשר הימין בשלטון וכאשר הוא מרגיש כי הוא רוצה או חייב להגיע להסדר, אין לו רעיונות חלופיים לאלו של מחנה השלום. כל מערכת הבחירות של 1988 נסבה סביב שאלת הועידה הבין-לאומית; שמעון פרס, שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית שבראשות שמיר, תמך בכינוסה ואילו שמיר התנגד לה בכל תוקף, בטענה שזו הכנסת מעורבות בין-לאומית אנטי-ישראלית לסכסוך אשר יש לפותרו ישירות בין הצדדים. הסירוב העיקש של שמיר הוביל לאחת ההתקפות החריפות ביותר של בכיר בממשל האמריקני על ממשלת ישראל, כאשר בספטמבר 1990 נתן מזכיר המדינה, ג'יימס בייקר את מספר הטלפון של הבית הלבן אל מול מצלמות הטלויזיה ואמר: "כשתהיו רציניים בעניין תהליך השלום – נא לטלפן". בסופו של דבר היה זה שמיר שהוביל את ישראל לועידה בין-לאומית, והסתבר, כמובן, שלא היה שום מקום לחשש פן עצם קיומה של ועידה כזו יכפה את רצונה על ישראל.

ועוד הוכח במקרה זה שכל עוד היתה בישראל ממשלת אחדות לאומית, עד 1990, לא נוצרה הסכמה באשר להשתתפות בועידה הבין-לאומית, וזה היה הרקע לפירוקה. מרגע שעמד הימין לבדו אל מול העולם, ללא הגנת מפלגת העבודה, היה עליו לקבל הכרעות קשות, ולא נותרה ברירה בידיו אלא להכריע, והוא הכריע לטובת הועידה הבין-לאומית. מי שסבורים כי רק ממשלות אחדות לאומית מסוגלות לקבל הכרעות מדיניות כבדות, לא ימצאו בתולדותיהן אפילו הכרעה אחת כזו.