תיק לידיד.

משרד הכלכלה והתכנון הוקם ב-1981 על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כדי להעניק תפקיד ממשלתי לידידו הותיק יעקב מרידור. כמה מחלקות נלקחו ממשרדים שונים כדי ליצור משרד שלא היה בו צורך מעולם. האינרציה הארגונית עשתה את שלה, והלפיד עבר מיד ליד; שרי "עבודה" ו"ליכוד" עמדו בראש משרד זה שאמור היה להיות אגף במשרד האוצר, ופעלו בו כמיטב יכולתם. הכל ידעו שכלכלת ישראל מנוהלת ממשרד האוצר, ואילו התכנון מופקד בידי משרד הפנים, בשעה שמשרד הכלכלה והתכנון עוסק במחקרים חברתיים שגם אחרים יכולים לעשותם, וממונה על מחלקות שאין להן כל קשר עם כלכלה או תכנון כמו המחלקה המכינה את תשובות הממשלה לביקורת המדינה.

ביולי 1995 מוניתי על ידי יצחק רבין לתפקיד שר הכלכלה והתכנון. בשיחה שהיתה בינינו, אמרתי לו כי מטרתי היא לפרק את המשרד עד סוף השנה. רבין חייך ואמר שהוא משוכנע שזה לא יקרה, וכי עד מהרה אשתכנע שזה המשרד המוצדק ביותר ושאסור בשום אופן לוותר עליו.

זה לא קרה. שוחחתי עם ראשי המשרד, נסיתי להבין מה יכול היה להצדיק את קיומו, אולי בחינת "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", והשתכנעתי לחלוטין שקיומו הנפרד של המשרד היה ביזבוז ללא כל הצדקה. במשך כמה חודשים טיפלתי בהכנת הפירוק וחלוקת התפקידים בין המשרדים השונים, ובמאמץ להבטיח שלכשבעים עובדי המשרד יימצא פתרון תעסוקתי. כשהמהלך היה מוכן, נרצח רבין. בממשלת פרס שקמה לאחר הרצח הייתי שר ללא תיק, ובכך הייתי לשר הראשון (והאחרון בינתיים) שפירק את משרדו ונותר ללא תיק.

יש משרדים נוספים שראוי לפרקם ולמזגם במשרדים אחרים (דתות, תקשורת, חקלאות, תיירות, בטחון פנים ועוד) הדרך המעשית ביותר לפרקם היא להעמיד בראשם מי שמוכן לפרקם. אם הדבר לא ייעשה, תמשיך ישראל לקיים כפילויות ומערכות מנהליות יקרות, רק בשל האינרציה הארגונית והאמביציה האישית של שרים המבקשים להגן על אחוזותיהם.

ויתור על משרדים אין פירושו ויתור על תיפקודם. כך למשל, תכנון כולל של ישראל, בהיבטים פיסיים, כלכליים, חברתיים ואחרים, חייב לזכות בתשומת לב שלא ניתנה לו מעולם, ולמצוא את מקומו במשרד ראש הממשלה.