משרד ממשלתי שאחת דינו – להיסגר.

משרד הדתות הסתאב עם השנים, השיטות הנהוגות בו מאפיינות את שנות ה-50, כאשר לשר מרחב שיקול דעת תקציבי שאין כבר לשום שר אחר, והוא חולש על תקציב ענק. קיומו של המשרד מאפשר חלוקת תקציבים ומשרות, לעתים בדרכים שכשרותן מוטלת בספק, למקורבים ול"אנ"ש" אשר הדרג המיניסטריאלי חפץ ביקרם. לא בכדי רבות המפלגות הדתיות ביניהן ומתמקחות על איוש תיק הדתות. כתוצאה מכך נפגעת רמת שירותי הדת הניתנת לאזרחים, כאשר חלוקת המשאבים אינה שוויונית ומגזרים שלמים, ובמיוחד הלא-יהודים, מוזנחים. אם יש צורך ברבנות ראשית, היא בודאי לא צריכה להיות כפופה למשרד ממשלתי; אם יש לאזרחים צורך ב"שירותים" דתיים, יכולים שירותים אלה להינתן במסגרת השירותים העירוניים ולא במסגרות נבחרות ופוליטיות המוציאות כמעט את כל תקציבן על שכר עובדיהן; אם רוצה המדינה לקיים מערכות משפט דתיות – עדיף שהדבר ייעשה במסגרת משרד המשפטים; אם רוצה המדינה לקיים מוסדות לימוד דתיים – עדיף שהדבר ייעשה במסגרת משרד החינוך ותחת הקריטריונים המקובלים בו; ואם ממשיכה המדינה לשלם הבטחת ההכנסה לאברכים (דבר שאין לו כל הצדקה) – הדבר צריך להיעשות במסגרת משרד העבודה והרווחה.

בשנת 2000 שמחתי ליטול על עצמי את תפקיד השר לענייני דתות, מתוך מטרה לפרק את המשרד כפי שעשיתי ב-1996, כאשר פירקתי את משרד הכלכלה והתכנון שעמדתי בראשו ואשר לא היתה לו כל הצדקת קיום נפרד. בגיבויו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הקמתי ועדת שרים מיוחדת לפירוק משרד הדתות שכללה מנכ"לים ונציגים מכל המשרדים הרלבנטיים, והכנו תכנית מפורטת לחלוקת כל התפקידים והתקציבים של משרד הדתות בין המשרדים הקיימים. על "ספר הפירוק" הזה קיבלתי את תמיכתם של חלק מחברי הכנסת הדתיים, הרבנים הראשיים (בעיקר הרב בקשי-דורון) וגורמים נוספים.

כאשר הכריז ברק על מה שנתפש כ"מהפכה חילונית" הפך עניין פירוק משרד הדתות לחלק ממהפכה זו, ורוב האישים הדתיים שהיו מוכנים קודם לכן, לתמוך בפירוק המשרד, חזרו בהם, לבל ייראה הדבר כתמיכה שלהם ב"מהפכה" כולה, והבחירות המוקדמות שמו קץ לנסיון הפירוק. השינוי המבני היחיד שהתממש היה העברת בתי הדין המוסלמים למשרד המשפטים. מלבד זאת, ספר פירוק משרד הדתות ערוך ומוכן לשר שיהיה מוכן ליטול על עצמו את האתגר החשוב הזה.

בהסכם הקואליציוני בין "שינוי" לליכוד הובטח לפרק את המשרד לענייני דתות בתוך שנה. לא היה צורך בשנה לעשות זאת. די היה לממש בתוך ימים אחדים את המסמך שהכנו. החקיקה היתה אורכת שבועות מעטים. בעת כתיבת הדברים נראה שאפילו החלטה פשוטה זו שאנשים דתיים רבים תומכים בה, בוששת להתממש.