הסיכוי היחיד לקיים לאורך זמן מדינה יהודית דמוקרטית.

בספרות הציונית קיים ויכוח בשאלה האם על ישראל להיות מדינה ככל המדינות או שמא אסור לה להיות כזאת. א. ב. יהושע כתב בשעתו בלהט בזכות הנורמאליות וטען כי זו מטרתה האמיתית של הציונות. פרופ' יחזקאל דרור, לעומתו, רואה בנורמאליות את סוף החלום הציוני, משום שחלום זה מתייחס למדינה מיוחדת מאוד, ולא, סתם, למדינה נוספת על מפת העולם.

בעיני, הנורמליזציה היא תמצית הציונות, לא רק משום שזה היה חזונם של הוגיה, אלא, בעיקר, משום שזה הסיכוי היחיד לקיים, לאורך זמן, מדינה יהודית דמוקרטית. הוגי הציונות לא העלו בדעתם שהמדינה היהודית אשר תקום, תצטרך להילחם יום יום על זכות קיומה. הם ביקשו לעצמם פתרון שיאפשר ליהודים שנידחו על ידי אירופה, לחיות במקום שבו לא ירגישו נדחים. התפישה שבה דגלו הרצל, נורדאו וחבריהם אמרה כי העולם יעניק זיכיון להקמתה של מדינה יהודית, היהודים יעברו לשם בעזרת חברה שתוקם לצורך זה, שתאפשר להם למכור את נכסיהם באירופה ולרכוש יחידות מגורים במדינתם החדשה, שבה יחיו בבטחה, יגשימו את מאוויהם האישיים ויתקיימו במסגרת תרבותית ונורמטיבית אירופית מובהקת.

חזון זה, שעוצב בסוף המאה ה-19 בבתי הקפה של וינה ופריס, אינו מחייב, כמובן, אותנו, אבל הוא מנחה אותנו בעקרון המרכזי המייחד את מדינת היהודים: קבלת כל יהודי הבא בשעריה. מעבר לכך יכולים להיות פירושים שונים למימוש הציונות.

מבלי שתתקיים נורמליזציה בישראל, או מבלי שהנורמליזציה תיראה כמטרה שניתן להשיגה בתוך תקופה קצרה, אי אפשר יהיה להבטיח כי דורות צעירים, משכילים וניידים יישארו בישראל ולא יהגרו ממנה. הנורמליזציה אינה כניעה לערכים זרים המשתלטים עלינו; היא מאפשרת לפתח סולם עדיפויות חדש, אשר אינו שבוי בידי צרכיה השוטפים של מלחמת הקיום הקולקטיבית. הנורמליזציה תאפשר את הגברת העליה לישראל, את צמצום הירידה, ואת פיתוחם של פרוייקטים כמו חיל השלום היהודי (ע"ע) ואחרים שידגישו את ייחודה של ישראל. זו אי-הנורמליזציה שבה אנו חיים מאז הקמת המדינה המשעבדת אותנו לעסוק בקיום עצמו, והמרחיקה אותנו מחלומות על חברת מופת.