ערש התרבות ומושא הכיסופים של העם היהודי לאורך הדורות. כיום העדפת ארץ ישראל על מדינת ישראל מאיימת על מימוש החזון הציוני.
תנועת "חובבי ציון", והתנועה הציונית בעקבותיה, נולדו על רקע הקשיים הרבים שבהם נתקלו משכילים יהודים בחברה הלא-יהודית באירופה, והאנטישמיות שהתגברה במערב אירופה ובמזרחה בשליש האחרון של המאה ה-19. המחשבה על אוטואמנסיפציה נוסח פינסקר או על מדינת היהודים נוסח הרצל (שהעיד כי לא היה כותב את ספרו אילו קרא קודם לכן את זה של פינסקר) חברה באופן טבעי אל ארץ ישראל, הכתובת ההסטורית והמקודשת שאליה הפנו יהודים את תפילותיהם. התקווה הערטילאית לשיבת העם היהודי לציון בשלב משיחי, הפכה לרעיון מעשי שבו יהודים מהגרים מאירופה ומתיישבים בארץ ישראל ולרעיון מדיני לתכנית מרחיקת לכת המעבירה את היהודים באופן מאורגן מאירופה למדינה משלהם. חובבי ציון העדיפו את ההתיישבות בארץ ישראל על פני הקמת מדינה ריבונית, ואילו הציונות של הרצל העדיפה את המדינה על פני ארץ ישראל מתוך תחושה עמוקה של דחיפות.
נצחון חובבי ציון היה מוחלט. הופעתו של הרצל על בימת ההסטוריה היהודית נמשכה רק כשמונה שנים. בקונגרס הציוני השביעי (1905) פרשו הטריטוריאליסטים מן התנועה הציונית, לאחר שנים אחדות שבהן ציוני היה גם מי שהאמין במדינה יהודית במקום אחר. בסופו של דבר, הוקמה מדינה יהודית בארץ ישראל רק אחרי שואת יהודי אירופה ובמידה מסויימת בגללה.
הרצל לא הצליח להקים את מדינת היהודים אשר תמנע את האסון, אך מותו הפתאומי איפשר לזרמים השונים בציונות לגייס אותו כסמל מאחד. תמיכת המימסד הציוני הפרגמטי בארץ ישראל, בתכנית החלוקה של האו"מ ב-1947, נשאה אופי הרצליאני בכך שהעדיפה את הריבונות במסגרת של רוב יהודי על פני המתנה לרוב יהודי בכל ארץ ישראל המערבית, ללא מתן אפשרות ליהודים לעלות ארצה באופן חפשי. החלטה זו שמה קץ למצב שבו שערי ההגירה בעולם היו, במידה רבה, סגורים בפני יהודים, ואיפשרה עליה המונית.
מלחמת ששת הימים היתה צריכה להסתיים בנסיגה מן השטחים שנכבשו. אי ההכרעה אחרי המלחמה, ה"המתנה לטלפון", העדפת שארם א-שייך על פני שלום וכו' המיטו עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים, את כ-2800 חלליה, את תחושת שבירותנו ואת המחיר הכלכלי, החברתי והמוסרי הכבד ששילמנו, ושעודנו משלמים, בשל החזקת השטחים והשליטה באכלוסיה הפלסטינית.
הצירוף המסוכן של דתיות ולאומיות, קנאות "גוש אמונים" והעדפת ארץ ישראל על פני ריבונות בחלק ממנה, יצרו מצב המאיים להפוך את ישראל לאפיזודה יהודית דמוקרטית עד 2010, מועד בו יהיו בארץ ישראל המערבית יותר ערבים מיהודים.
החזרה לציונות המדינית הופכת עתה דחופה וחיונית לא פחות משהיתה כשיצר אותה הרצל, אלא שעתה היא אפשרית הרבה יותר. חייב להיות גבול בין ישראל לפלסטינים, ויש להגיע אליו בהסכם בין הצדדים או בהחלטה חד-צדדית שתהא קשה יותר מזו שהיתה צריכה להתקבל ב-1967, בשל ההתנחלויות שהוקמו מאז, אך עדיין אפשרית. ישראל תתקיים ברוב ארץ ישראל המערבית, וישראלים יוכלו לבקר בגדה המערבית ובעזה כפי שהם רשאים לבקר היום במצרים או בירדן. ישראלים רבים יותר ביקרו ביריחו וברמאללה לאחר שצה"ל נסוג מהן ושהועברו באמצע שנות ה-90 לידי הרשות הפלסטינית. קודם לכן, נערך הביקור הישראלי כמעט רק במסגרת שירות המילואים. האינתיפאדה השנייה הפסיקה זאת, אך הסכם שלום יוכל להחזיר אותנו לשנים שהיו ערב האינתיפאדה ואף למצב טוב יותר.
המשולש עם-ארץ-מדינה הוא המשולש הציוני הקריטי. הבטחת שרידותם של היהודים כפרטים שזכותם לחיות, יכולה להיעשות במקומות שונים על פני כדור הארץ. הבטחת שרידותם כעם יכולה להיעשות באופן האפקטיבי ביותר, במדינה שבה הם מהווים רוב והמאפשרת קיום תרבות יהודית וכניסה חפשית-כמעט ליהודי ובני משפחתו המבקשים לחיות בה. הקשר ההסטורי המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל גרם לכך שכל נסיון להקים מדינה כזו במקום אחר נכשל. העדפת ארץ ישראל על פני מדינת ישראל עלולה להיות הסכנה הגדולה ביותר להמשכיות עם ישראל.
מיעוט יהודי החי בכל ארץ ישראל המערבית ובעזה, יאבד לא רק את מוסריותו ואת הלגיטימציה שלו בעולם, אלא גם את השלטון עצמו. ברגע שיהיה בארץ רוב פלסטיני תחל הספירה לאחור לקראת שלטון פלסטיני, ואז נאבד את הריבונות, את אופיה היהודי של המדינה ואת פתיחת שעריה בפני כל יהודי שירצה להצטרף אלינו. העדפת ארץ ישראל על מדינת ישראל מוצגת, לא פעם, כזקיפות קומה לאומית, מול ותרנים ותבוסתנים המוכנים להשלים עם קיומה של מדינה פלסטינית. אלא שמעדיפי הארץ על המדינה הם הפוסט-ציונים (ע"ע) האמיתיים גם אם הדבר נעלם מעיניהם.
